הפיקנטריה - כל מה שקורה מאחורי הקלעים 

הוא ממש התלבט.

הרבה זמן.

הוא לא היה בטוח שהוא צריך אותי.

אני גם לא תמיד יודעת להסביר למי שפונים אלי למה הם באמת צריכים אותי.

צניעות שהוטמעה בי כנראה במסגרות העולם ממנו נמלטתי.

אחרי שהחליט, אמר לי שראה אותי באיזו הרצאה שהעברתי ב-Wix, לפני שנה בערך, ורק עכשיו [לפני שבועיים - שלושה] החליט.

לקראת השנה החדשה, ליטשנו, הברקנו.

שינינו את הלוק.

דייקנו את המסרים.

עשינו פוליש ואקס, 

שאבנו אבק וצלוליט.

והסרנו בזהירות שיערות סוררות ופיגמנטים לא רצויים.

ואז הצטרפה יעל, עם הראש האחר שלה ופתחה קבוצת מיקוד, וחזרה עם רעיונות חדשים מלא הראש. ועשינו קיצור קיבה, אבל בלי לוותר על העמודים הדינמיים, ועל הפתרונות היצירתיים שהטמענו בו בפעמים הקודמות. רק לשבח אותם יותר.



אתמול הן שלחו לי בווטסאפ שמאז שסיימנו את השינוי [שבוע כזה...] הוא 

השיחה הראשונה היתה מהוססת.

היא לא בדיוק ידעה למה היא צריכה אותי, אם בכלל.

היא, אסנת יערי, מיילדת ודולה עם ניסיון של רבע מאה, בליווי אישי צמוד לנשים ומשפחות מהריון עד הלידה.

עוד אתר נולד והצטרף השבוע לאחיו בשמי הרשת.

הפעם אתר מיוחד עם שם מיוחד לא פחות, אינדי-יאני -  Indi-yani -שההורים שלו מייבאים מגוון תכשיטים בסגנון בוהו שיק ואקסוסריז מטריפים, שמיוצרים אחד אחד בעבודת יד מסורתית, על ידי בני שבט אינדיאני השוכן בכפרים של דרום אמריקה.

וצריך לציין כאן שכל העבודה הזו נעשית תוך הקפדה אדוקה [והדוקה] על שימוש בחומרי טבעיים ושמירה על הטבע והסביבה.

וכן גם ההורים שלו הם אנשים מאד מיוחדים.

הצעדים הראשונים שלנו יחד היו מהוססים. הוא ביקש שאבצע עבורו SEO.

הוא כל הזמן אמר לי שהוא סומך עלי. אבל [בינינו...] הרגשתי שלא ממש.

כבר במבט הראשון, הרגשתי את העוצמות הנשקפות מעבודות האמנות שלו, שלא מתפשרות ולא מוותרות לעצמן או לנו.

וחבל היה לי שכל היופי הזה מסתתר תחת ערימות מבולגנות בתוך עמודים צבעוניים.

מי שמבינים יודעים שעבודת SEO מחייבת לפעמים גם שיקום של כל המבנה מהיסוד עד הטפחות [- עיצוב מחדש של נראות האתר, פריסה שונה של האלמנטים. תיקון ההיררכיה, שיפור הזרימה וכאלה].

ה"אתר" שהיה לו דמה 

לפעמים הם פשוט נכנסים לי ללב.

ככה. בלי שאני יודעת על מה להניח את האצבע.

אולי זה החיוך בשיחה הראשונה?, אולי זה הצחוקים שבדרך? 

אולי זה הבדיחות בווטסאפ? הסיפורים על חיי היומיום?

לא יודעת.

את האתר של עדי ולירון קיסוס 

היא שונה ממני לחלוטין.

נקודות הדימיון בינינו זעירות עד בלתי.

למעשה כל מה שאני אוהבת. היא ממש לא. וההיפך.

רק השותפים שלנו לחיים. הם היחידים שאנחנו אוהבות בחירוף נפש וטירוף ממש.

כל השאר – הפוך.

טל היא הבת שלי. וזה האתר השלישי שאני מקימה לה. על השניים הקודמים היו [ועדיין יש] המון ויכוחים.

בתהליך ההקמה של האתר הזה, בפעם הראשונה, הסכמנו כמעט על הכל.

אני לא חושבת שהשתננו.

אני חושבת שזה קרה בזכות

על פי רב טלי לב עסוקה בציור בצבעי אקריליק על בדים. בשבועיים האחרונים עבדנו על תיקון הקאנבס באתר שלה, והקמנו לה אטליה חדש.

היא קנתה את שמה בעולם האמנות כטל רינקוב, אז יש מצב שככה אתם מכירים אותה.

יש לה ציורים מרהיבים. מטריפים. הציורים שלה שרים. מכל ציור שלה מפכה איזה ניגון שצולל עמוק בלב. שפורט על מיתרי הנשמה.

בעבודה שלי אני פוגשת הרבה מאד אנשים.
כל אחד מהם הוא איש מיוחד. לכל אחת מהן יש סיפור מרתק.

אבל כזה איש עוד לא פגשתי – עמי סלנט,.

מעבר לזה שהוא איש מקסים עם 

ניקי פסטרנק היא מאמנת כושר אישית מיוחדת לנשים, בוגרת וינגייט. 

את האתר שלה בנינו לאט. התחלנו להקים אותו ביולי – לפני כחמישה חודשים.

בהתחלה היא התלבטה מאד. הכיוון לא היה לגמרי ברור.

עשינו מתיחות. לקחנו נשימות ארוכות. עשינו כפיפות מבוקרות. ולקחנו עוד נשימות. הרבה מאד נשימות. חיזקנו 

כל פעם אני מתרגשת מחדש.

יש דברים שקשה לי להתרגל אליהם.

אני אף פעם לא מתרגלת לכך שלקוח סומך עלי בעיניים עצומות ונותן בי אמון, בין שאנחנו מכירים, ובין שלא.

את מור אנסלם פלקס לא ממש הכרתי.

זאת אומרת, הכרתי קצת. אנחנו חברות באותה קבוצת עבודה.

אבל ...

לא ידעתי שיש לנו קשרי הכרות עבותים וחזקים, מעבר לקבוצה. ושהיא בעצם